רקע
בחודש ינואר 2024 התקיימו בבית הדין הבינלאומי לצדק בהאג דיונים בתביעת דרום אפריקה כנגד ישראל בהתאם לאמנה למניעתו וענישתו של הפשע השמדת עם. בתביעה זו התבקש בית הדין לקבוע כי ישראל מבצעת את הפשע של השמדת עם (ג׳ינוסייד), וכי יש גם להוציא צווי ביניים לשם מניעת פעילות זו. ביום 14.1.2024 קיים פורום היום שאחרי המלחמה ובינר בנושא ההשלכות הצפויות של צווי ביניים של בית הדין בהאג על המלחמה והיום שאחריה.
משתתפים: ד״ר תמר מגידו, החוג ליחסים בינלאומיים, האוניברסיטה העברית ופרופ׳ עמיחי כהן, הקריה האקדמית אונו והמכון הישראלי לדמוקרטיה. מנחה: ד״ר רונית לוין-שנור, אוניברסיטת תל אביב.
הקלטת המפגש המלא:
מהות ההליכים והסיכונים בפניהם ישראל ניצבת מבחינת הצווים ואכיפתם
ד״ר תמר מגידו הציגה את הרקע המוסדי על האמנה למניעה וענישה על פשע השמדת עם. האמנה נפתחה לחתימה ב 1948, ישראל חתמה ב 1949 וגם הכניסה את עקרונותיה לחוק הישראלי. הפשע מורכב משני רכיבים: כוונה ומעשים בשטח. פגיעה פיזית ו/או תנאי חיים קשים. כוונה מיוחדת – להשמיד קבוצת אוכלוסיה מסוימת בשל היותה קבוצה זו (אתנית, דתית וכו). השמדת עם יכולה להיות פשע שאדם מואשם בו בהליך פלילי או האשמה נגד מדינה – התהליך שקורה עכשיו. דרום אפריקה מצביעה על מספר ההרוגים גדול והנזק הנרחב ביחד עם ההתבטאויות של רבים, מהנשיא וראש הממשלה ועד חיילים.
בית הדין הבינלאומי לצדק הוקם עם האו״ם. כל מדינה שחברה באו״ם חברה בחוקה שלו. כדי להיות צד בסכסוך מדינה צריכה להסכים לסמכות השיפוט של בית הדין, וישראל הסכימה כשקיבלה את אמנת הגינוסייד.
תיק נוסף שמתנהל נגד ישראל – חוקיות השליטה הישראלית בשטחים – חו״ד שביקשה עצרת האום מבית הדין לפני שנה. הדיון צפוי להיות בחודש פברואר.
צווי הביניים: דרא״פ ביקשה צו הפסקת לחימה, לחייב את ישראל לא לבצע ג׳ינוסייד, לדרוש מישראל להכניס יותר סיוע הומניטרי. צו הפסקת הלחימה הכי מטריד את ישראל, כי יפריע לה בלחימה. שני הצווים האחרים חופפים חובות שכבר יש לישראל.
אכיפת הצווים: כלי האכיפה הוא מועצת הבטחון וסביר שארה״ב תפעיל את הווטו. אבל יש עוד כלי אכיפה. אם בית הדין יתן צו הפסקת לחימה אז חברות/מדינות שמספקות לישראל נשק יתקשו להמשיך לעשות זאת. ואם ישראל תפר צו, יתכן שחברות/מדינות יתקשו לסחור עם ישראל. מכוח אמנת הג׳ינוסייד חובה על מדינות לפעול כדי למנוע ג׳ינוסייד. אם מדינות חוששות שישראל מבצעת ג׳ינוסייד עליהן להמנע מלסייע לישראל. בנוסף, במדינות רבות חקיקה שאוסרת עליהן לסחור עם מדינות שעושות ג׳ינוסייד.
המשפט הבינלאומי לא מצטיין בשיניים, אבל למי שיש שיניים זה למדינות, שיכולות לפעול בהתאם לפסיקת בית הדין. הכלים של המדינות זה סנקציות רשמיות או לא רשמיות – למשל, עיכוב מסירת חלקי חילוף למטוסי קרב לישראל.
יש מדינות שמתייצבות לצידנו – גרמניה, ואחרות נגדנו – וזה יכול להצטבר לציר מדינות שיפעלו נגדנו.
פרופ׳ עמיחי כהן הדגיש כי הבירוקרטיה של מדינה מערב אירופית לא תאפשר מכירת נשק למדינה שיש נגדה צו של הפסקת לחימה מבית הדין.
כשמגיעים לבית הדין הבינלאומי, המדינה התובעת פועלת בשלוש רמות: המוצהרת – לנצח את התיק. תביעה שישראל לא מונעת ג׳ינוסייד. לדעתו אין שום סיכוי שבפסיקה בתיק בסופו של דבר יוכרע שישראל עמדה ברף המאוד גבוה להוכחת ג׳ינוסייד. למשל, בתיק של קרואטיה נגד סרביה (הסרבים גירשו 1.5-2 מליון קרואטים, כ 12000 הרוגים), בית הדין אמר שזה טיהור אתני, לא ג׳ינוסייד.
הרמה השניה – הסעדים הזמניים. יש פער בין הרף הגבוה לקביעה של ג׳ינוסייד לבין הרף המאוד נמוך למתן סעדים זמניים – צריך רק שהתביעה תהיה מתקבלת על הדעת. לדעתו זו הסיבה שדרא״פ הגישה את התביעה.
מטרה שלישית: סימון פוליטי. גביית מחיר פוליטי מהמדינה הנתבעת, גם אם לא יפסק סעד זמני. סימון כמדינה מצורעת וכו׳. הרבה פעמים זו הכוונה האמיתית של התובע.
למדינת ישראל יש מאפיין מובהק – מאז הקמתה ישראל מעורבת באופן עקבי בסכסוכים, אבל היא לא מסוגלת לנצח בעצמה – היא חייבת תמיכה בינלאומית. עד שנות ה 60 התומכת היתה צרפת. מאז – ארה״ב. מטרה מרכזית של דרא״פ היא לערער את הגב הבינלאומי. ישראל אינה סין, רוסיה, אירן – ישראל לא יכולה לעמוד בחרם בינלאומי. לאורך שנים הפלסטינים מנסים לערער את הקשר הערכי עם מדינות המערב (בעיקר, ארה״ב, בריטניה וגרמניה). כבר 20 שנים (מוועידת דרבן, נגד גזענות, 2001) הפלסטינים מנסים לעשות את זה. המדיניות הישראלית משחקת לידיים של מי שמנסה לעשות זאת.
רוברט פטנאם – מומחה ליחסים בינלאומיים, מדגיש את הצורך לנתח השפעה של אירועים ב- Two level game. אנחנו מתמקדים במשחק החיצוני של ישראל. אבל חשוב גם מה קורה בתוך ישראל – התיק מנוצל על ידי גורמים ישראלים שונים לקדם דברים בתוך ישראל. שתי דוגמאות: 1. מדיניות הסיוע ההומניטרי – כלפי פנים יש חוסר מוכנות פוליטית להודות שנותנים סיוע המוניטרי לעזתים. ברור שזה מגיע רק בעקבות לחץ בינלאומי. בפעם הראשונה שהישראלים נחשפו לסיבות ולהיקף הסיוע ההומניטרי, היה בהופעת הצוות המקצועי הישראלי בפני בית הדין. מנהיגי ישראל לא נתנו נאום כזה לישראלים. 2. בפעם הראשונה שהישראלים שצפו בדיון בהאג ביום חמישי (מעולם לא היתה התענינות תקשורתית בדיון כזה) נחשפו לנרטיב בעולם לגבי מה קורה בעזה. התקשורת הישראלית והאקדמיה הישראלית לא דיבררה את הנרטיב הזה. יתכן שתהיה לזה השפעה ממתנת על ישראלים. לא חושב שדרא״פ תכננה שזה יקרה. (משפטית, גם מה שדרא״פ סיפרה על מה קורה בעזה זה לא גינוסייד.)
דיון – שאלות ותשובות
ד״ר רונית לוין-שנור: אם כך, לצווים יכולה להיות השפעה שלילית. האם יכולנו לא להיות במצב הזה? האם היינו חייבים להתייצב להליך? והאם עכשיו יש משהו שכדאי שישראל תעשה עד שינתנו הצווים?
ד״ר מגידו: מבחינה משפטית בית הדין יכול לשפוט אותנו כי אנחנו חתומים על האמנה. ישראל יכלה רק לא להגן על עצמה בהליך. היו הליכים קודמים שישראל בחרה לא להתייצב. היה נכון להתייצב עכשיו. הצוות הישראלי הציג עמדה מאד מקצועית. אפשר לעשות עבודה טובה יותר כדי לכבד את החובות מהאמנה. מסכימה שמה שקורה עכשיו בעזה אינו ג׳ינוסייד. אפשר לטפל בהתבטאויות שעשויות להיות עבירה על חוק הג׳ינוסייד – שרים, מפקדים, חיילים. לחקור את מה שנעשה בשטח – הטענה הכי טובה של ישראל היא לומר שהכוונה היא הגנה עצמית על פי דיני הלחימה והמשפט ההומניטרי. במקומות שאנחנו לא עושים את זה – הירי בשלושת החטופים שמחזיקים דגל לבן, ויתכן שיש עוד מקרים כאלו – הפרה של דיני המלחמה – הצבא צריך לבדוק ולחקור את עצמו. בנוסף, יש משבר הומניטרי חריף מאד, בעיקר בצפון הרצועה שם לישראל שליטה מבצעית, ולכן לישראל חובה לדאוג שאנשים לא ימותו ברעב.
ישראל הוציאה מבתיהם 85% מהעזתים והביאו אותם למשבר הומניטרי, ועל ישראל לדאוג שהם לא ימותו. בצפון הרצועה – יתכן שלישראל יש חובות של כובש כלפי אזור זה.
לגבי דרום הרצועה – יש מלחמת נרטיביים בין צה״ל שאומר שאין רעב, וגורמי או״ם וגורמים הומניטריים אומרים שיש רעב. ברור שיש בעיה עם חלוקת האספקה ועם חמאס שלוקח לעצמו אספקה.
לדעתה רוב הישראלים חשבו שהנרטיב של העולם הוא אנטישמי ושהסיפור הוא מופרך לגמרי.
צריך להבין שהרבה אנשים בעולם, כולל חוקרים בתחום, חושבים שמתרחש ג׳ינוסייד.
ד״ר לוין-שנור: האם מצרים לא אשמה בהפרות כי לא פותחת הגבול עם רצועת עזה? מה עם אירן? קוראת להשמדת ישראל, למה לא תובעים אותה? ישראל טוענת שהפעולות שלה נגד האזרחים הן בתחום הפעולות החוקיות על פי דיני לחימה, כולל קריאה לאזרחים להתפנות. אם כך, למה אנחנו נתפסים כתוקפן שעושה הכל לא בסדר במקום הקורבן שפועל כשורה?
פרופ׳ כהן: קלאוזביץ כשתאר את המלחמה דיבר שיש נקודה שבה ההישגים של המלחמה מתחילים להתמעט ועלויותיה מתחילות לגדול. מצביא זהיר יודע לצאת מהמלחמה לפני שהעלות עולה על התועלת. אחת העלויות של לחימה מתמשכת היא הקושי להצדיק את הלחימה. דברים שאפשר להצדיק בתחילת לחימה אי אפשר להצדיק אחרי לחימה ממושכת. פינוי התושבים בעזה היה מוצדק בתחילת המלחמה – זה הגן על חייהם כשצה״ל נכנס לעיר עזה. אבל ככל שהמלחמה מסתבכת – התועלות הולכות וקטנות, אז גם הדרישות ההומניטריות, הדרישות המשפטיות, הדרישות לדאוג לאוכלוסיה, גדלות. המחלות שהולכות ומתפשטות, החורף. רמת האחריות של ישראל עכשיו הרבה יותר גדולה בגלל שליטתה בשטח. לא בטוח שהצבא לוקח בחשבון את המשמעות והעלויות של זה, כשהוא רוצה עוד זמן רב למלחמה.
מצרים: עכשיו למצרים אין אחריות על הרצועה. ישראל יצרה את הבעיות ההומניטריות ולכן היא אחראית עליה.
אירן: אירן הצטרפה ב 1949 לאמנה בלי כל הסתייגות. ארוין קוטלר אומר כבר עשורים שישראל צריכה לתבוע את אירן על ג׳ינוסייד. הסתה מפורשת להשמדת מדינת ישראל. (חמאס אינו מדינה ולכן אי אפשר לתבוע אותו).
ההשפעות הרכות של המשפט הבינלאומי משפיעות על מדינות שנשענות על בנות ברית במערב. במדינה כמו אירן תביעה כזו תהיה הרבה פחות משמעותית.
ב 8.10 מדינת ישראל במצב ייחודי כקורבן. ניצלה את המשפט הבינלאומי כדי לגבש תמיכה בינלאומית. לא השכלנו להבין שהשימוש בטיעון ההגנה העצמית מחייב אותנו גם לנרטיב מאד מובהק שמתאים לדין הבינלאומי.
ד״ר לוין-שנור: אציג לכם פרופוזיציה: בפורום היום שאחרי המלחמה טוענים מזה שבועות שישראל צריכה להציג את תכניתה קדימה, שכוללת דרישה לפרוק מוחלט של חמאס מנשקו והעמדה לדין של פושעי מלחמה, ולומר במפורש שאין לה כוונה לכובש את הרצועה, שהיא דוגלת שאחרי תקופת מעבר יהיה לעזתים שלטון עצמאי שוחר שלום בעזה המפורזת, ושתכנית הזו צריכה להיות ותהיה תמיכה של ציר מדינות ערביות ומערביות. זה גם יאפשר לגיטימציה לפעולה הישראלית וגם יבטיח שישראל לא תשאר לבד מול הציר האירני-ג׳יהאדיסטי. הכשלון של ישראל לעשות זאת עלול לעלות עכשיו במחיר כבד. אם היתה תכנית כזו, התביעה לא היתה קורית או שהיה קל יותר להתמודד איתה.
האם בימי ההמתנה להחלטת בית הדין כדאי לישראל לקדם את האפיק הזה, כי הסכנה היא שהאפקט של צווים יכול להרחיק מדינות משותפות עם ישראל ביום שאחרי?
פרופ׳ כהן: טרגדיה לישראל – לא מסוגלת להגיע להחלטה נכונה אלא בלחץ בינלאומי. טרגדיה, כי יודעים את זה מראש. בפוליטיקה הנוכחית ישראל מסוגלת להגיע להכרעות נכונות רק תחת לחץ בינלאומי.
להורדת המסמך:
Comentários